האימפריה הגרמנית (1848–1849)

האימפריה הגרמנית
**Deutsches Reich**
ממשל
ראש המדינה	Imperial Regent of Germany 1848/1849
Imperial Regent of Germany 1848/1849	יוהאן, ארכידוכס אוסטריה
עיר בירה	פרנקפורט
רשות מחוקקת	האספה הלאומית של פרנקפורט
גאוגרפיה
יבשת	אירופה
היסטוריה
תאריכי הקמה	28 ביוני 1848
תאריכי פירוק	1849
ישות קודמת	הקונפדרציה הגרמנית
ישות יורשת	הקונפדרציה הגרמנית

האימפריה הגרמנית (בגרמנית: Deutsches Reich) היה ניסיון כושל לאחד את המדינות הגרמניות שנכללו בתוך הקונפדרציה הגרמנית ליצירת מדינת לאום גרמנית. הישות הוקמה באביב 1848 במהלך המהפכות הגרמניות על ידי האספה הלאומית של פרנקפורט. הפרלמנט בחר ביוהאן, ארכידוכס אוסטריה כראש המדינה הזמני שלו עם התואר 'עוצר אימפריאלי'. ב-28 במרץ 1849, חוקתה יושמה והפרלמנט בחר במלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, להיות המלך החוקתי של האימפריה עם התואר "קיסר הגרמנים". עם זאת, הוא דחה את העמדה. האימפריה הגיעה לקיצה בדצמבר 1849 כאשר ממשלת גרמניה המרכזית הוחלפה בוועדה מרכזית פדרלית.

האספה הלאומית הגרמנית (פרלמנט פרנקפורט) ראתה את עצמה כפרלמנט של אימפריה חדשה וחוקקה חוקים אימפריאליים. היא הקימה ממשלה זמנית והקימה את הצי הראשון של כל גרמניה. במאי 1849, מדינות גרמניות גדולות יותר כמו אוסטריה ופרוסיה אילצו את חברי הפרלמנט להתפטר. הממשלה הזמנית התקיימה עד דצמבר של אותה שנה. בקיץ 1851, הכריז הבונדסטאג של הקונפדרציה הגרמנית על ביטול החקיקה האימפריאלית. עם זאת, הבונדסטאג הגרמני והמדינות מעולם לא כינו את הממשלה הזמנית בלתי חוקית.

במהלך קיומה, כמה מדינות זרות הכירו באימפריה, כמו הולנד, שווייץ וארצות הברית. מורשת האימפריה מורכבת, למשל, מהניסיון של הבחירות הכלליות בגרמניה בשנת 1848 ומהחוקה של 1849. הצי הגרמני המודרני חוגג את יום השנה ה-14 ביוני בגלל החלטת הפרלמנט מ-1848 ליצור צי. הדגל שאומץ על ידי האימפריה בחוק בנובמבר 1848, הוא דגל גרמניה המודרנית (שחור-אדום-זהב).

היסטוריה

המדינה הוקמה על ידי האספה הלאומית של פרנקפורט באביב 1848, לאחר מהפכת מרץ. האימפריה פורקה בדצמבר 1849 כאשר ממשלת גרמניה המרכזית הוחלפה בוועדה מרכזית פדרלית.

האימפריה נאבקה להיות מוכרת על ידי מדינות גרמניות וזרות כאחד. מדינות גרמניה, המיוצגות על ידי האמנה הפדרלית של הקונפדרציה הגרמנית, ב-12 ביולי 1848, הכירו בממשלת גרמניה המרכזית. אולם בחודשים הבאים, המדינות הגרמניות הגדולות יותר לא תמיד קיבלו את הגזירות והחוקים של ממשלת גרמניה המרכזית והפרלמנט של פרנקפורט.

האספה הלאומית הגרמנית בפאולסקירכה, פרנקפורט

כמה מדינות זרות הכירו בממשל המרכזי ושלחו שגרירים: ארצות הברית, שוודיה, הולנד, בלגיה, שווייץ, סרדיניה, סיציליה ויוון.^[1] הרפובליקה הצרפתית השנייה והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד התקינו שליחים רשמיים כדי לשמור על קשר עם הממשלה המרכזית.

הצו החוקתי הראשון של האימפריה הגרמנית היה החוק הקיסרי בדבר הכנסת מעצמה מרכזית זמנית לגרמניה, ב-28 ביוני 1848. עם הצו הקים הפרלמנט של פרנקפורט את משרדי Reichsverweser (עוצר אימפריאלי, מונרך זמני) ושרים אימפריאליים. צו חוקתי שני, חוקת פרנקפורט, ב-28 במרץ 1849, התקבל על ידי 28 מדינות גרמניה אך לא על ידי הגדולות יותר. פרוסיה, יחד עם מדינות גרמניות אחרות, אילצה את הפרלמנט של פרנקפורט להתפרק.

כמה מההישגים של האימפריה הגרמנית הזו התגברו עליה: חוקת פרנקפורט שימשה כמודל במדינות אחרות בעשורים הבאים וחוק הבחירות שימש כמעט כלשונו ב-1867 לבחירת הרייכסטאג של הקונפדרציה הצפון-גרמנית. Reichsflotte (הצי הקיסרי) שהוקם על ידי הפרלמנט של פרנקפורט החזיק מעמד עד 1852. החוק הקיסרי המוציא צו בדבר שטרות חליפין (Allgemeine Deutsche Wechselordnungen, שטרות חליפין גרמניים כלליים) נחשבו כחלים כמעט על כל גרמניה.

המשכיות ומעמד

לבני זמננו ולחוקרים היו דעות שונות לגבי מעמד המדינה של האימפריה הגרמנית של 1848/1849:

קבוצה אחת עקבה אחר נקודת מבט פוזיטיביסטית: חוק היה חוק סטטוטורי. היה צורך להסכים על חוקה לגרמניה עם ממשלות כל מדינות גרמניה. זו הייתה דעתם של המלוכנים והמדינות הגרמניות.
הקבוצה השנייה העריכה את חוק הטבע ואת עקרון ריבונות העם גבוה יותר; לאספה הלאומית לבדה הייתה הכוח לקבוע חוקה. זו הייתה דעתו של רוב הפרלמנט של פרנקפורט, אך בעיקר השמאל הרפובליקני.^[2]

במציאות ההבחנה הייתה פחות ברורה. רוב הפרלמנט של פרנקפורט, המבוסס על הקבוצות הליברליות, רצה להקים מערכת דואליסטית עם מונרך ריבוני שסמכויותיו יוגבלו על ידי חוקה ופרלמנט.

הקונפדרציה הגרמנית הוקמה בשנת 1815. ארגון אמנה זה להגנת השטחים הגרמניים חסר, לדעת התנועה הלאומית, ממשלה ופרלמנט. אבל זה הוכר בדרך כלל על ידי מעצמות גרמניות וזרות – כדי להקים מדינה לאומית, זה היה הכי קל להציג את זה כהמשך של הקונפדרציה. זו הייתה למעשה הדרך בה נקטה האספה הלאומית, אם כי במקור ראתה את עצמה כגורם מהפכני.

יוהאן, ארכידוכס אוסטריה, יורש העצר הקיסרי ודודו של הקיסר האוסטרי

ההמשכיות בין הקונפדרציה הישנה לגורמים החדשים התבססה על שתי החלטות של האמנה הפדרלית של הקונפדרציה:

האמנה הפדרלית (המייצגת את ממשלות מדינות גרמניה) קראה לבחירות לפרלמנט של פרנקפורט באפריל/מאי 1848.
מדינות גרמניה הכירו מיד בארכידוכס יוהאן, ראש המדינה הזמני שנבחר על ידי הפרלמנט של פרנקפורט. ב-12 ביולי 1848 סיימה האמנה הפדרלית את פעילותה לטובת יורש העצר הקיסרי, הארכידוכס יוהאן. זו הייתה הכרה מרומזת בחוק בדבר הכוח המרכזי של 28 ביוני.^[3]

כמובן, מדינות גרמניה והאמנה הפדרלית קיבלו את ההחלטות הללו בלחץ המהפכה. הם רצו להימנע מהתפרקות הפרלמנט של פרנקפורט. (כבר באוגוסט הלחץ הזה דעך, והמדינות הגדולות החלו להחזיר את השלטון לידם) לפי ההיסטוריון ארנסט רודולף הובר, ניתן היה לקבוע המשכיות או אפילו זהות משפטית של הקונפדרציה ושל המדינה הפדרלית החדשה. המוסד הישן תוגבר בסדר חוקתי (זמני) והשם הקונפדרציה הגרמנית שונה לאימפריה הגרמנית.^[4] אולריך הובר מציין שאף אחת מהמדינות הגרמניות לא הכריזה על יורש העצר הקיסרי יוהאן וממשלתו כגזלן או בלתי חוקי.^[5]

כוח מדיני, טריטוריה ועם

חוק מבוא של זכויות היסוד, 27 בדצמבר 1848, בחתימת יורש העצר הקיסרי

אספת פרנקפורט ראתה את עצמה כבית המחוקקים הלאומי הגרמני, כפי שהתבטא במפורש בחוק האימפריאלי בדבר הכרזת החוקים האימפריאליים וגזירות המעצמה המרכזית הזמנית, מ-27 בספטמבר 1848.^[6] היא הוציאה חוקים קודם לכן, כמו החוק מ-14 ביוני שיצר את הצי הקיסרי. אולי החוק הבולט ביותר הכריז על זכויות היסוד של העם הגרמני שזכה לשבחים רבים, 27 בדצמבר 1848.^[7]

המעצמה המרכזית או הממשל המרכזי כללו את יורש העצר הקיסרי, הארכידוכס יוהאן, והשרים שהוא מינה. הוא מינה בדרך כלל את הפוליטיקאים שזכו לתמיכת הפרלמנט של פרנקפורט, לפחות עד מאי 1849. אחד השרים, הגנרל הפרוסי אדוארד פון פיקר, הואשם בכוחות הפדרליים וביצורים הפדרליים של הקונפדרציה הגרמנית. לממשל המרכזי לא היה הרבה מה למשול, שכן הממשל נשאר בידי המדינות הבודדות. אבל בפברואר 1849, 105 אנשים עבדו עבור הממשל המרכזי (בהשוואה ל-10 עבור האמנה הפדרלית).^[8]

הפרלמנט של פרנקפורט הניח באופן כללי ששטחה של הקונפדרציה הגרמנית הוא גם שטחה של המדינה החדשה. מישהו היה גרמני אם הוא היה נתין של אחת המדינות הגרמניות בתוך האימפריה הגרמנית (§ 131, חוקת פרנקפורט). בנוסף, הוא דן בעתידם של שטחים אחרים שבהם חיו גרמנים. חברי הפרלמנט התייחסו לעיתים לשפה הגרמנית המדוברת בטריטוריה, לעיתים לזכויות היסטוריות, לעיתים לשיקולים צבאיים (למשל, כאשר מדינה פולנית נדחתה כי היא תהיה חלשה מכדי לשמש מדינת חיץ נגד רוסיה). אחת הטריטוריות השנויות במחלוקת הייתה שלזוויג.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האימפריה הגרמנית בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Ernst Rudolf Huber: Deutsche Verfassungsgeschichte seit 1789. Band II: Der Kampf um Einheit und Freiheit 1830 bis 1850. 3rd edition, Kohlhammer Verlag, Stuttgart [et al.] 1988, p. 638.
^ Simon Kempny: Die Staatsfinanzierung nach der Paulskirchenverfassung. Untersuchung des Finanz- und Steuerverfassungsrechts der Verfassung des deutschen Reiches vom 28. März 1849 (Diss. Münster), Mohr Siebeck, Tübingen 2011, p. 23.
^ Ralf Heikaus: Die ersten Monate der provisorischen Zentralgewalt für Deutschland (Juli bis Dezember 1848). Diss. Frankfurt am Main, Peter Lang, Frankfurt am Main [et al.], 1997, p. 40/41.
^ Ernst Rudolf Huber: Deutsche Verfassungsgeschichte seit 1789. Band II: Der Kampf um Einheit und Freiheit 1830 bis 1850. 3rd edition, Verlag W. Kohlhammer, Stuttgart [et al.] 1988, p. 634.
^ Ulrich Huber: Das Reichsgesetz über die Einführung einer allgemeinen Wechselordnung für Deutschland vom 26. November 1848. In: JuristenZeitung. 33rd year, no. 23/24 (December 8, 1978), p. 790.
^ Ralf Heikaus: Die ersten Monate der provisorischen Zentralgewalt für Deutschland (Juli bis Dezember 1848). Diss. Frankfurt am Main, Peter Lang, Frankfurt am Main [et al.], 1997, p. 127-129, also footnote 288.
^ Jörg-Detlef Kühne: Die Reichsverfassung der Paulskirche. Vorbild und Verwirklichung im späteren deutschen Rechtsleben. Habil. Bonn 1983, 2rd edition, Luchterhand, Neuwied 1998 (1985), p. 380/381, 526; Dietmar Willoweit: Deutsche Verfassungsgeschichte. Vom Frankenreich bis zur Wiedervereinigung Deutschlands. 5th edition, C.H. Beck, München 2005, p. 304.
^ Hans J. Schenk: Ansätze zu einer Verwaltung des Deutschen Bundes. In: Kurt G. A. Jeserich (ed.): Deutsche Verwaltungsgeschichte. Band 2: Vom Reichsdeputationshauptschluß bis zur Auflösung des Deutschen Bundes. Deutsche Verlags-Anstalt, Stuttgart 1983, p. 155–165, here p. 164.

[1] Ernst Rudolf Huber: Deutsche Verfassungsgeschichte seit 1789. Band II: Der Kampf um Einheit und Freiheit 1830 bis 1850. 3rd edition, Kohlhammer Verlag, Stuttgart [et al.] 1988, p. 638.

[2] Simon Kempny: Die Staatsfinanzierung nach der Paulskirchenverfassung. Untersuchung des Finanz- und Steuerverfassungsrechts der Verfassung des deutschen Reiches vom 28. März 1849 (Diss. Münster), Mohr Siebeck, Tübingen 2011, p. 23.

[3] Ralf Heikaus: Die ersten Monate der provisorischen Zentralgewalt für Deutschland (Juli bis Dezember 1848). Diss. Frankfurt am Main, Peter Lang, Frankfurt am Main [et al.], 1997, p. 40/41.

[4] Ernst Rudolf Huber: Deutsche Verfassungsgeschichte seit 1789. Band II: Der Kampf um Einheit und Freiheit 1830 bis 1850. 3rd edition, Verlag W. Kohlhammer, Stuttgart [et al.] 1988, p. 634.

[5] Ulrich Huber: Das Reichsgesetz über die Einführung einer allgemeinen Wechselordnung für Deutschland vom 26. November 1848. In: JuristenZeitung. 33rd year, no. 23/24 (December 8, 1978), p. 790.

[6] Ralf Heikaus: Die ersten Monate der provisorischen Zentralgewalt für Deutschland (Juli bis Dezember 1848). Diss. Frankfurt am Main, Peter Lang, Frankfurt am Main [et al.], 1997, p. 127-129, also footnote 288.

[7] Jörg-Detlef Kühne: Die Reichsverfassung der Paulskirche. Vorbild und Verwirklichung im späteren deutschen Rechtsleben. Habil. Bonn 1983, 2rd edition, Luchterhand, Neuwied 1998 (1985), p. 380/381, 526; Dietmar Willoweit: Deutsche Verfassungsgeschichte. Vom Frankenreich bis zur Wiedervereinigung Deutschlands. 5th edition, C.H. Beck, München 2005, p. 304.

[8] Hans J. Schenk: Ansätze zu einer Verwaltung des Deutschen Bundes. In: Kurt G. A. Jeserich (ed.): Deutsche Verwaltungsgeschichte. Band 2: Vom Reichsdeputationshauptschluß bis zur Auflösung des Deutschen Bundes. Deutsche Verlags-Anstalt, Stuttgart 1983, p. 155–165, here p. 164.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]